השבוע מצאתי את עצמי אומרת למישהי:
״בואי נצא מנקודת הנחה שלא כולם יאהבו אותך וברגע שתצליחי להבין את זה תרגישי הקלה״!
הרגשתי שבמקרה שלה יש חשיבות למשיכת הפלסטר בבת אחת,
שנכון שהיא תפנים את זה שאי אפשר שכולם יאהבו אותה
(או אותי או בכלל) ותג המחיר של אהבה שכזו הוא גבוה מאד.
זה כיף להיות נאהב,
מי שלא מודה על הצורך הזה כנראה לא מדבר בכנות עד הסוף,
אנחנו יצורים חברתיים שזקוקים לאהבה, לחום ופידבקים כדי להתקיים,
מי יותר ומי פחות.
אבל אי אפשר לקבל אהבה מכולם,
לפעמים את לא הטעם של מישהו מסויים,
לפעמים הדעות והאג׳נדות שלך מתנגשות בשל אחרים
ולפעמים המחיר שזה מייצר עבורך הוא נורא,
כי כדי שכולם יאהבו אותך את מוצאת את עצמך מתאמצת ומרצה
מותשת ותשושה
מאוכזבת ומתוסכלת שזה לא הדדי,
מטולטלתכמו סירה בלב ים
ולא באמת שלמה.
אז הפלסטר כואב
ואיתו התובנה שלא משנה כמה תתאמצי תמיד יהיה מי שלא יאהב ומי שפחות יתחבר.
אבל לצד זה מגיעה ההקלה
שאולי לא כולם יאהבו אותך אבל מי שמתחבר ואוהב נמצא שם בגלל מי שאת באמת, בגלל מה שיש לך להביא לעולם
ובזכות מי שאת.
אז בפעם הבאה שאת מחפשת להיות אהובה,
תדעי שכשאת מביאה את עצמך תמיד יהיה מי שיאהב ומי שפחות
ואת לא צריכה להיות הטעם של כולם.
תביאי את עצמך,
את במיטבך כשאת ״את״ ולא מה שאחרים רוצים שתהיי,
את חופשיה ומשוחררת כשלא אכפת לך מה אחרים חושבים עלייך 🤍
נשמע לך מוכר?
.
.
.
.
.
Comments